Tag Archives: מסעדה

פרונטו – החוצה, מהר!


פיצה. פסטה. גלידה. Belissima. איטליה הקטנה במה שהייתה לנו פעם אחוזת בית. מעתה בהחלט לא עוד בית למשפחתנו. מקווה שגם אתם, בעלי המשפחות שביניכם (ומזדהים אחרים) תשימו פעמיכם למקומות אחרים בהם תהיו רצויים יותר.

לפני היותנו 2+1, שותפתי ואנוכי נהגנו לאכול בפרונטו מדי פעם. אולי כי אנו אוהבים אוכל איטלקי, אולי כי אנו אוהבים שדרות (בלי טילים) או שאולי זה הזכיר לנו את דייט המסעדה הראשון שלנו.

בביקורנו האחרון בפרונטו, רח’ נחמני בת”א, בדצמבר 2009, בשעות הצהריים, מסתבר שהלכנו רחוק מדי. עברנו את השאזם. קראנו תיגר על אושיות המסעדנות! באנו עם ילדתנו בת השנתיים תום. בתום לב עשינו זאת. באמת.

לא היה שלט “הכניסה לילדים אסורה”. לא היה דורמן שסינן את בתנו. לא היה מכשיר שנותן זצים לטודלרים כאילו היו יתושים. למעשה הורשנו לחדור לפרונטו בלווית תום “קוטלת יואל מרקוס” שלנו (ועל כך בהמשך).

התיישבנו בשולחן בקרבת הבר מצד ימין, סורקים במבטנו מסעדה יחסית ריקה בכוון החדר הארוך וצר הפונה שמאלה. מסעדה לקראת מילוי היא מקום מצוין להיות בו כאשר כרסנו אף היא עומדת לקראת מילוי בעצמה.

בחרנו קרפצ’ו של טונה אדומה, וסלט. לא ניתן לומר שאלו בחירות מלאות השראה, אך לפחות אינן פרובקטיביות. בשלב זה לא נראה שאנו מאתגרים את השף לדעת. האם הכל אכן על מי מנוחות? ברנש ממושקף יושב מאחורינו על הבר. תום שותה מיץ וקוראת איילת מטיילת (ספר מצוין דרך אגב). אני נהנה מפיסות הטונה הדקיקות. אשתי מסלטת לאטה. אין מה למהר, נכון? אז זהו שלא.

באי המסעדה מתחילים למלא אותה. כולם פוסעים ועוברים אותנו (אנחנו השולחן הסמוך לדלת, גבי מופנה אליה) ומתיישבים. למנות עיקריות אני מזמין את הספיישל של צלעות טלה ושותפתי ספגטי פירות ים. המחיר מפולפל למדי, אז פילפלתי מעט את הצלעות שנראו סביר. למה שקרה בהמשך לא פיללתי.

כאן הכרחי מבוא קטן לילדים בני שנתיים. לא משהו אנציקלופדי, יותר תקציר:

1)      ילדים בני שנתיים אינם טמגוצ’י הניתן לשליטה מלאה.

2)      לרובם (פרט אולי ל-iYeled) אין כפתור ווליום.

3)      הם מאפשרים לעצמם לשנות את דעתם על כל דבר ועניין, ללא התראה מראש. למשל הם יכולים לרצות ספר אחר כך באמצע הספר שהם קוראים. במאמר מוסגר: הלוואי ואנחנו היינו משנים את דעתנו ואוכלים במוזס במקום (אבל נו – על כך בהמשך כבר אמרנו).

בעוד אנחנו מתחילים לנגוס בעיקרית, תום מתחילה למחות קלות נגד המיץ שכמעט נגמר, איילת מהספר, ומצב האקלים בעולמנו הגלובאלי. בגלובל – היא בוכה קצת. בעודנו מרגיעים אותנו במיני קולות דביליים של חיות כאלו ואחרות (זה תמיד עובד אצלה – ילדת כפר כנראה):

אט אט ניגש, אותו ברנש

הישר אלינו בלי חשש

ומסנן מבין שיניו, תחתי הזגוגיות

שכאן בתנו תום, אינה צריכה להיות.

בקיצור, הוא מבקש מאתנו לצאת. מכיוון שאני רגיל להפרעות כגון “טעים לך” (אפילו שלוש פעמים באותה ארוחה), או “מעוניין בשתייה נוספת” (גם עם כוסית הוויסקי השלישית נוגעת לא נוגעת במפתחות המזדה, רומזת על פוטנציאל להמשך נסיעה מעניין) אך בד”כ לא בבקשה מסוג זה מאיש די מבוגר ולא מגולח, בגיל השלישי, ללא מדי מלצר, מגבת בון או מגש. מופתע אני פונה למלצר שפוסע בסך בעוד אותו איש חוזר לבר, ושואל “מי זה האיש הזה?” ונענה תוך כדי מבט מושפל, מתבייש קמעה “זה הבעלים”. הראה לי מלצר שמתבייש במעסיקו, ואראה לך מעסיק שמבייש את עיסוקו.

רגיש לצרכי בתי שעדיין מעט מתייפחת (בסולם רעש 1-10, היא באזור 6 – ממטירה חרישית טפטופי בכי), אני לוקח אותה בידי ופוסע אחורה קלות ליד הדלת בה גובל שולחננו. בינתיים הברנש, שהמלצר אך חשף את זהותו כבעלים, “רפי אדר” (או אולי עדר על שום התנהגותו?) פונה לאשתי במטותא וחוזר “יואל מרקוס התקשר אלי מהצד השני של המסעדה, ואמר שהבכי מפריע לו לאכול, אז טוב שתלכו החוצה”.

אמנם אינני פיזיקאי דגול, אך נדnה לי שגלי הקול מתפשטים ונחלשים בעצמתם, כך שאותו רפי אדר שישב קרוב אלינו, כמו גם מספר סועדים אחרים – היו אמורים להיות מופרעים (אם בכלל) יותר מאותו פלמוני. עיתונאי או לא, כמות הרעש האינסופי והמזיק שהיואל הנכבד וכמה מחבריו מייצרים על דפים גדולה לאין שיעור ממה שבתנו הקטנה מסוגלת לנפק.

בשלב זה אנחנו די נדהמים, כמו גם שתי זוגות נוספים לידנו העדים למחזה. הפוך לאמרתו ,אינני מעוניין להיות במקום בו איני רצוי, אנחנו מחליטים להסתלק. במחווה של בריטיות לא מוסברת (קצת מוסברת – באנו משם), אנחנו משלמים את כל החשבון (המלצר ממהר לנסות להכין לנו קינוחים) כולל טיפ על השולחן למלצר שהיה בסך הכל חביב. פרייארים? חכו. יהיה טיפ נוסף.

בצעד מעט הפגנתי (ואולי לא לגמרי נאות מצידי), אני מניח מטבע של שקל ליד רפי על הבר, ופונה אליו “תודה. זה טיפ בשבילך”. אני מודה – מחאה קטנה, וחנונית למדי.

בעודי מסתובב ויוצא, תום בידי, גבי אל הבר, אני שומע קול מתכתי לידי, וזוגתי שבחוץ אומרת לי “הוא זרק עליך את השקל, והחטיא”. כנראה שהזגוגיות צריכות שדרוג.

אז מה היה לנו? גרוש איטליה, תקיפה מאחור של ילדה בת שנתיים, ושוק טוטאלי מהבהמיות של אותו “בוהמיין”. קח את הפסטה שלך, ולך חזרה לרומא. כנראה שלא רק את האוכל, אלא גם את המזג שלך לקחת מן האיטלקים. אני ממש מקווה שאין לך רישיון נהיגה.

צ’או!

http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=551&MessageId=137297687&r=1

Advertisements

Leave a comment

Filed under Thoughts