Monthly Archives: January 2010

Free D #2 – 2D Barcodes – Another step at making the world Digital, Online & Dynamic


Mobile 2D bar-codes are becoming accessible across handset technologies, formats, carriers and advertisers. But if we dig deeper, I believe it helps to expand an even bigger market: Digitizing and onlining the world, and making it Dynamic. I’ll try and explain what I mean by that.

Digitizing / Onlining

The revolution of information accessible and searchable in the internet, progressing to images, music (iTunes), video (YouTube), voice recognition (shazam), books (google) is continuing. By making everything online, we can navigate in the ever expanding world offering more choice. More choice traditionally seen as freedom, is heavily debated to be chains as well (see the Paradox of Choice – Why more is less), forcing us to spend a lot of time and resources, doing things that were trivial and equally enjoying in the past. 285 types of cookies to choose from in a supermarket? Surely it would drive monster cookie from sesame street insane, as if it does not already have popularity issues being a monster. So more choices, but with ability to filter and narrow down, potentially offers the end user both sides of the stick.

2D barcodes allow neustar to convert traditional media and product, and make them online. This makes it not only searchable, but accessible later, and from different consumption points. I can scan a window shop, of a closed shop, and later purchase it online from my PC. Very simple use cases is often something that helps drive massive usage. Time will tell.

Dynamic

As a past programmer, I’m “trained” to see the evolvement between “constant” (hardcoding), variable (placeholder for something that may change), and even higher level of pointers (a link to something, that links to something).

The trick is the trade off between simplicity of seeing something immediately recognisable as such, while still allowing our constant changing world, to adapt that representation to what is relevant the most, for a particular party, and a particular time and place.

Didn’t I just outline what is trivial to any advertising and media company? I apologise for the inconvinience (that’s what people here at UK do when they step on someone’s toe). And yes, by creating easily recognisable bar codes, we help the consumer feel a somehow consistent (“constant”) representation, and by having neustar registries, we actually allow this to reference something that may change in time, place, and fit itself to the end user consuming it, in the most relevant way to him: fit his device, location, environment and needs.

Another interesting aspect of it, is that the dynamic nature even of stable brands, in challanging economics that favour scale at certain times, and trending in general – allow us to to point a bar code of Pepsi Max toward (1) http://www.coca-cola.com website (if a future M&A will so dictate, and no – I have no inside information of CocaCola buying Pepsico, and no – this post does not constitute a recomendation to buy or sell certain stocks the reader may have own), that is (2) local to the country or current location of the person and (3) is fitting the needs of that consumer (a can, a 2L family bottle, or a container full of that black gold liquid for the addicted ones). This is a result of “server-side” value adding, that can link information together before actually targeting the given URL.

Leave a comment

Filed under Free D

פרונטו – החוצה, מהר!


פיצה. פסטה. גלידה. Belissima. איטליה הקטנה במה שהייתה לנו פעם אחוזת בית. מעתה בהחלט לא עוד בית למשפחתנו. מקווה שגם אתם, בעלי המשפחות שביניכם (ומזדהים אחרים) תשימו פעמיכם למקומות אחרים בהם תהיו רצויים יותר.

לפני היותנו 2+1, שותפתי ואנוכי נהגנו לאכול בפרונטו מדי פעם. אולי כי אנו אוהבים אוכל איטלקי, אולי כי אנו אוהבים שדרות (בלי טילים) או שאולי זה הזכיר לנו את דייט המסעדה הראשון שלנו.

בביקורנו האחרון בפרונטו, רח’ נחמני בת”א, בדצמבר 2009, בשעות הצהריים, מסתבר שהלכנו רחוק מדי. עברנו את השאזם. קראנו תיגר על אושיות המסעדנות! באנו עם ילדתנו בת השנתיים תום. בתום לב עשינו זאת. באמת.

לא היה שלט “הכניסה לילדים אסורה”. לא היה דורמן שסינן את בתנו. לא היה מכשיר שנותן זצים לטודלרים כאילו היו יתושים. למעשה הורשנו לחדור לפרונטו בלווית תום “קוטלת יואל מרקוס” שלנו (ועל כך בהמשך).

התיישבנו בשולחן בקרבת הבר מצד ימין, סורקים במבטנו מסעדה יחסית ריקה בכוון החדר הארוך וצר הפונה שמאלה. מסעדה לקראת מילוי היא מקום מצוין להיות בו כאשר כרסנו אף היא עומדת לקראת מילוי בעצמה.

בחרנו קרפצ’ו של טונה אדומה, וסלט. לא ניתן לומר שאלו בחירות מלאות השראה, אך לפחות אינן פרובקטיביות. בשלב זה לא נראה שאנו מאתגרים את השף לדעת. האם הכל אכן על מי מנוחות? ברנש ממושקף יושב מאחורינו על הבר. תום שותה מיץ וקוראת איילת מטיילת (ספר מצוין דרך אגב). אני נהנה מפיסות הטונה הדקיקות. אשתי מסלטת לאטה. אין מה למהר, נכון? אז זהו שלא.

באי המסעדה מתחילים למלא אותה. כולם פוסעים ועוברים אותנו (אנחנו השולחן הסמוך לדלת, גבי מופנה אליה) ומתיישבים. למנות עיקריות אני מזמין את הספיישל של צלעות טלה ושותפתי ספגטי פירות ים. המחיר מפולפל למדי, אז פילפלתי מעט את הצלעות שנראו סביר. למה שקרה בהמשך לא פיללתי.

כאן הכרחי מבוא קטן לילדים בני שנתיים. לא משהו אנציקלופדי, יותר תקציר:

1)      ילדים בני שנתיים אינם טמגוצ’י הניתן לשליטה מלאה.

2)      לרובם (פרט אולי ל-iYeled) אין כפתור ווליום.

3)      הם מאפשרים לעצמם לשנות את דעתם על כל דבר ועניין, ללא התראה מראש. למשל הם יכולים לרצות ספר אחר כך באמצע הספר שהם קוראים. במאמר מוסגר: הלוואי ואנחנו היינו משנים את דעתנו ואוכלים במוזס במקום (אבל נו – על כך בהמשך כבר אמרנו).

בעוד אנחנו מתחילים לנגוס בעיקרית, תום מתחילה למחות קלות נגד המיץ שכמעט נגמר, איילת מהספר, ומצב האקלים בעולמנו הגלובאלי. בגלובל – היא בוכה קצת. בעודנו מרגיעים אותנו במיני קולות דביליים של חיות כאלו ואחרות (זה תמיד עובד אצלה – ילדת כפר כנראה):

אט אט ניגש, אותו ברנש

הישר אלינו בלי חשש

ומסנן מבין שיניו, תחתי הזגוגיות

שכאן בתנו תום, אינה צריכה להיות.

בקיצור, הוא מבקש מאתנו לצאת. מכיוון שאני רגיל להפרעות כגון “טעים לך” (אפילו שלוש פעמים באותה ארוחה), או “מעוניין בשתייה נוספת” (גם עם כוסית הוויסקי השלישית נוגעת לא נוגעת במפתחות המזדה, רומזת על פוטנציאל להמשך נסיעה מעניין) אך בד”כ לא בבקשה מסוג זה מאיש די מבוגר ולא מגולח, בגיל השלישי, ללא מדי מלצר, מגבת בון או מגש. מופתע אני פונה למלצר שפוסע בסך בעוד אותו איש חוזר לבר, ושואל “מי זה האיש הזה?” ונענה תוך כדי מבט מושפל, מתבייש קמעה “זה הבעלים”. הראה לי מלצר שמתבייש במעסיקו, ואראה לך מעסיק שמבייש את עיסוקו.

רגיש לצרכי בתי שעדיין מעט מתייפחת (בסולם רעש 1-10, היא באזור 6 – ממטירה חרישית טפטופי בכי), אני לוקח אותה בידי ופוסע אחורה קלות ליד הדלת בה גובל שולחננו. בינתיים הברנש, שהמלצר אך חשף את זהותו כבעלים, “רפי אדר” (או אולי עדר על שום התנהגותו?) פונה לאשתי במטותא וחוזר “יואל מרקוס התקשר אלי מהצד השני של המסעדה, ואמר שהבכי מפריע לו לאכול, אז טוב שתלכו החוצה”.

אמנם אינני פיזיקאי דגול, אך נדnה לי שגלי הקול מתפשטים ונחלשים בעצמתם, כך שאותו רפי אדר שישב קרוב אלינו, כמו גם מספר סועדים אחרים – היו אמורים להיות מופרעים (אם בכלל) יותר מאותו פלמוני. עיתונאי או לא, כמות הרעש האינסופי והמזיק שהיואל הנכבד וכמה מחבריו מייצרים על דפים גדולה לאין שיעור ממה שבתנו הקטנה מסוגלת לנפק.

בשלב זה אנחנו די נדהמים, כמו גם שתי זוגות נוספים לידנו העדים למחזה. הפוך לאמרתו ,אינני מעוניין להיות במקום בו איני רצוי, אנחנו מחליטים להסתלק. במחווה של בריטיות לא מוסברת (קצת מוסברת – באנו משם), אנחנו משלמים את כל החשבון (המלצר ממהר לנסות להכין לנו קינוחים) כולל טיפ על השולחן למלצר שהיה בסך הכל חביב. פרייארים? חכו. יהיה טיפ נוסף.

בצעד מעט הפגנתי (ואולי לא לגמרי נאות מצידי), אני מניח מטבע של שקל ליד רפי על הבר, ופונה אליו “תודה. זה טיפ בשבילך”. אני מודה – מחאה קטנה, וחנונית למדי.

בעודי מסתובב ויוצא, תום בידי, גבי אל הבר, אני שומע קול מתכתי לידי, וזוגתי שבחוץ אומרת לי “הוא זרק עליך את השקל, והחטיא”. כנראה שהזגוגיות צריכות שדרוג.

אז מה היה לנו? גרוש איטליה, תקיפה מאחור של ילדה בת שנתיים, ושוק טוטאלי מהבהמיות של אותו “בוהמיין”. קח את הפסטה שלך, ולך חזרה לרומא. כנראה שלא רק את האוכל, אלא גם את המזג שלך לקחת מן האיטלקים. אני ממש מקווה שאין לך רישיון נהיגה.

צ’או!

http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=551&MessageId=137297687&r=1

Leave a comment

Filed under Thoughts

טלקס – האני לא מאמין שלי


הרצליה. דצמבר 2009. חופשה בישראל. נתור.

וויט הול. עסקית צהריים. אחלה מוסיקת רקע. מפוצץ. מרק גולש. בשר. מדיום רייר. טעם נדיר במחיר אדיר. נעבור לפרסומות.

אין עיתון. מדף ספרים! אישונים נפתחים. דוחף כמה הייטקיסטים. אושר. עוזי וויל. שרות איטי בגלל העומס. הזונה היפה והחלום על המתים. אוהבת. 1984 בסתיו. חומר לחמישיה. לחם וסלסה מוגשים. צפת על סף המילניום. אושר מכה שנית. ג’ולי אנדריוז והטילים. כחול. שובם של הדרבולים. פסקה שנייה. חמושים. הסכיתו:

הדרבולים ידעו להשתעתק. האקדמיה ללשון העברית ישבה שלושה שבועות רצופים בניסיון למצוא מילה קליטה ומתאימה, וזה מה שהם מצאו: “השתעתקות”… אבל האקדמיה ללשון – מה הם יודעים? אלה אותם האנשים שהכריחו פעם את להקת משינה לשיר: “בואי נתעלס / על עור של ברדלס”. שימות החרוז, העיקר שאבן שושן יהיה שמח.

מנה ראשונה. שיר ברקע. “כשאת עושה לי אהבה”. משינה. סמרור בעור. אוהב את משינה. סמרור ממשיך. זה לא זה. “אני נשרף בלהבה”. מפסיק לקרוא. מקשיב. השיר נגמר. לב פועם חזק. ריווינד. “בואי וניפול, לתוך עולם סגול”. אקדמיה. לשון. ברוטב.

אז האני לא מאמין שלי הוא כזה:

/ מכל המקומות לחפוש בהם, ישראל היא בחירה לא רעה (אפילו מולדת) מתוך 194 (כולל הותיקן, עפ”י US Department)

// והרצליה פיתוח היא עיר מצויינת למצוא נתח אדמדום, או בכל צבע אחר, מתוך 194 (מקרי בלבד) רשויות מוניציפליות בישראל, במיוחד כשאתה בדרך מגעש לאיילון

///  אושר היא בחירה פילוסופית והגיונית בעולמנו הכאוטי, גם כשיש 194 ספרים אפשריים (הערכה שקרית  של המחבר, שני מדפים, כל אחד נראה קרבי בפרופיל)

//// ומתוך 269 עמודים (אוף)  די סביר שעדיין במנה ראשונה וקצב קריאה מהיר אגיע לעמוד 28

///// שם איזכור של שורה משיר בקונטקסט אסוציאטיבי בהחלט ייתכן, אפילו כשהמבחר הוא בערך 2152800 שירים

////// ובים בם בום (לא בדיוק אבל בערך) כשאני מסיים לקרוא אותה אני שומע אותה.

אני לא מאמין.

אז הסיכוי שקיים אלוהים (ויש סיכוי כזה), אולי מתאים לסיכוי של אחד ל-4228254838828800 שיקרה כנ”ל, ועדיין גדול ממספר הכוכבים שנתגלו בשביל המילקי שלנו, משהו כמו 400 ביליון . וכן, אני יודע שההסקה הלוגית שלי מוטלת. גם מלונית דרכים בארה”ב היא כזאת.

Leave a comment

Filed under Thoughts